פסק-דין בתיק עת"מ 22966-08-11

העתירה היא כנגד צו הרחקת העותר מן הארץ וכן כנגד החלטת בית הדין לביקורת משמורת מה-8.8 לדחות את הבקשה לשחרור בערובה.

אני סבור שהשעה בשלה להכרעה בעתירה לגופה.

השאלה היא האם יש להתיר את הישארותו של העותר בארץ בעת הזו.

עילת הבקשה היא כי ביום 30.12.10 הגיש העותר תביעת אבהות לבית משפט לענייני משפחה בישראל, בנוגע לקטינה שאמה ישראלית ואף היא ישראלית.

בין העותר לאם הקטינה היה כנטען קשר בישראל שבמסגרתו נולדה הקטינה על פי הטענה.

את ליבת העתירה הגדירה היטב ב"כ העותר בסעיף 3 לעתירה כאשר אמרה שעניינה של העתירה היא זכותו של אדם בהכרה על אבהותו על יוצאי חלציו שבמקרה זה אין להגשימה אלא באמצעות קיום זכותו של העותר למיצוי ההליכים בתביעת האבהות שהוגשה ביום 30.12.10, כאמור.

דין העתירה להידחות.

ראשית, מדובר במי שהסתנן לישראל שלא כחוק לפני שנים, וזאת לאחר שזאת לא הייתה כניסתו הראשונה לישראל, ובעבר שהה בישראל כדין. הפעם לפני חמש שנים ויותר בחר להיכנס שלא כדין בדרך של הסתננות. תחילה פנה וביקש הכרה במעמד של פליט. בקשתו זו נדחתה, והעותר לא תקף ואף אינו תוקף היום את ההחלטה הדוחה את הבקשה.

בנסיבות אלו, על פי דין, היה עליו לצאת מן הארץ עד 5.3.07 .העותר לא עשה כן, ולא פעל להסדרת מעמדו בישראל על בסיס אחר עד אשר עוכב ובהמשך הושם במשמורת, ביום 7.8.2011. את תביעת האבהות הגיש לראשונה ב-30.12.10. גם אז לא ראה לנכון לפנות ולבקש היתר לשהות בישראל מהטעם שהשהות נדרשת לשם ניהול תביעת האבהות, לשם קשר עם הבת הקטינה (קשר שלא הזכיר את הצורך בו בהליכים שניהל בעניין מעמדו כפליט) או לכל מטרה אחרת.

את ההליכים להתיר לו לשהות בישראל החל רק ביום 14.8.11 ,לאחר ששבוע קודם לכן כבר הושם במשמורת ולאחר שכבר ניתן לו צו הרחקה.

מדובר אם כן בשיהוי כבד ביותר, מכיוון שמדובר במי שידע כל הזמן שהוא נכנס לישראל שלא כדין וידע עוד מאוקטובר 2006 שבקשתו למקלט נדחתה, ולאחר מכן גם ערעורו נדחה והוא גם ידע שעליו לעזוב את ישראל עד ה-5.3.2007, הוא פשוט קיווה שלא יתפסו אותו, לא לפני הגשת התביעה לאבהות שלוש שנים ו-9 חודשים לאחר שהיה עליו לעזוב את ישראל ומאז במשך למעלה מ-7 חודשים נוספים לאחר הגשת תביעת האבהות.

השיהוי הזה בצירוף עצם עשיית הדין העצמית שתחילתה בה כניסה לישראל שלא כדין והמשכה באי עזיבתה במרץ 2007 ומאז ועד עיכובו באוגוסט 2011, די בהם ואף בכל אחד מהם לבדו בכדי לדחות את העתירה.

בנוסף, למרות המאמץ הרב שהשקיעה ב"כ העותר, אני רחוק מלהשתכנע שניהול הליך האבהות מחייב נוכחותו של העותר בישראל, וסבורני שאת בדיקת האבהות ניתן לבצע גם בדרך הקבועה בתקנה 4 לתקנות מידע גנטי (עריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה, תיעוד ושמירת תוצאותיה) תש"ע 2010. עוד סבורני שאם יהיה הכרח בהופעתו האישית של העותר למתן עדות במדינת ישראל (עניין שבפני עצמו ניתן במקרים רבים לפתרון באמצעות הוועדות חזותית) הרי שנרשמה הצהרת המדינה כי אם תוגש מבעוד מועד בקשה מתאימה למשרד הפנים בצירוף הצו המורה על עדותו של העותר, ובנוסף תינתנה ערבויות מתאימות, יותר לעותר להיכנס לארץ לשם מתן עדות.

עניין שמירת הקשר עם הקטינה אינו יכול לשנות מהתוצאה בעת הזו, קודם כל משום שתלויה ועומדת תביעה שתקבע שאכן מדוב ר בבתו של העותר, תביעה שכאמור העותר הגיש רק שנים לאחר שנכנס לישראל בפעם האחרונה, ואף שנים לאחר שבקשתו למעמד של פליט נדחתה.

בכל מקרה, עניין זה עשוי להצדיק אולי בעתיד ולאחר שתוכר האבהות ,אם תוכר, בקשה מתאימה להיכנס לישראל, שאותה יהא על העותר להגיש טרם הכניסה או יהיה על מישהו להגיש אותה כאן בשמו.

סוף דבר: העתירה נדחית.

הצו האוסר הרחקת העותר מן הארץ מבוטל בזה.

העותר יוחזר למשמורת ויורחק בהקדם האפשרי.

<#3#>